מזג אוויר קיצוני הבוקר ורגשות כבדים קיבלו ביטוי על הקנווס הזה.

הטבע עבורי הוא מקום להתרחבות הנשמה. ברגע הזה הים מרגיש יקר ערך.

הצורך לשחרר אנרגיה רגשית היה חזק היום.

השחרור שנבע מתנופת היד והצבע על גבי נייר הניב 5 ציורים בגודל 100/70 ס"מ.

מבט חטוף בפלטה שלי חשף את העומק של שחור וזהב.

אמנות שנוצרה ממקריות, הייתה שם כדי שאבחין בה.

בימים האלו של המלחמה, הכאב וההרס עלה בי צורך אינטואיטיבי להוסיף זהב לחלק מהציורים.

זה הרגיש כמו הצורך באור, בנוכחות של הלב.

לפעמים הצל עולה, מנסה להשתלט, אבל זו רק תנועה במרחב הזמן.

דיו על בד

יש אור וצל על ציור הבוקר.

יש עצב בלב. יש תקווה שדברים יהיו טובים יותר.

החוויה הפנימית עוברת מציור לציור, חושפת, משתנה. ביטוי ישיר עם דיו על נייר .

עכשיו

בסטודיו

שלישיה של תהליך

מפגש נפש עם נייר

כשיש בי תנופה פנימית אני מציירת ציור אחרי ציור, זה ציור נוסף שצויר מתוך תנופת האנרגיה החדשה של אש.

אנרגיה חדשה פרצה, צבע חדש הופיע המהות עוצמתית ובוערת באש. לא אש שמכלה את עצמה, אלא זרם פנימי, ערוץ של אנרגיית אש שעוברת בי, קיימת בי והיום השתחררה. לא באופן קשה ושורף, אלא באופן שמביא תנופת אומץ, כוח, חיים.

הבאתי הביתה את המכחולים המיוחדים שאספתי במהלך השנים מדרום קוריאה ויפן. התחושה שהם מעבירים לי כשאני משתמשת בהם היא של רכות וזרימה, זו חוויה של דיוק.

דרך הציורים העדינים האלו גיליתי שקיימים בי כוח ותנועה, שבחוויה הגופנית בקושי חוויתי. ציורי הזרדים חשפו בפניי כוח פנימי שהדהד חזרה אלי.

התחושה הפיזית של חולשה דחפה אותי לצייר על ניירות קטנים ולהתנסות בציור עם זרדים. מידת חוסר השליטה שחוויתי כשציירתי איתם הדהדה את תחושת החולשה ומעט השליטה שחוויתי בגוף שלי ובאופן מפתיע גרמה לחוויית סיפוק.

בחודשים האחרונים נאלצתי להישאר בבית מסיבות בריאותיות. לצייר הפך להצלה, לברכה. התחלתי לצייר בחוץ בגינה, כשמזג האוויר איפשר את זה. לעיתים השתמשתי בענפים ועלים שמצאתי בחצר ככלי ציור.

התחלתי את הקנווס הזה לפני שנים, ההתחלה לא זכורה לי. כל פעם שחזרתי אליו נוספה שיכבה ומעליה שיכבת צבע לבנה ושקופה . אלו שכבות ארכיאולוגיות של מצבים רגשיים וחוויתיים שונים. עכשיו אני מרגישה שהוא הגיע לביטויו המלא.

בקשה שהגיעה, שאצייר על פורמט אחר, עוררה בי חוויה שונה של ציור. קנווס צר וארוך הזמין תנופה חדשה, ביטוי אחר ושמחה עמוקה על שמשהו שונה נפתח, נגלה לי.

אני מציירת על הקרקע, ניגשת לציור מכל כיוון שקורא לי. ציור אחד מוביל לציור הבא ולזה שאחריו עד שגל האנרגיה חולף, עד שכל מה שהיה בחווית הרגע קיבל ביטוי. היום לאחר שסיימתי את ציורי הנייר הרגשתי את הצורך להתחיל קנווס חדש, סוף סוף היה קנווס בסטודיו אחרי חודשים ארוכים בהם ציירתי רק על נייר (בזמן קורונה נותרתי ללא קנווסים בסטודיו).

ציורי הבוקר מבטאים תחושה ברורה של הגבלה וחופש (פרט).

קיימות תנועות שונות בתוכי, אבל הנוכחות היא של אור

הבוקר חוויתי חוסר ריכוז, בחרתי לצייר. מתוך האנרגיה הזאת שעדיין לא הייתה ברורה לי, הרגשתי צורך להשתמש במברשת הגדולה העגולה בעלת הסיבים הנוקשים כדי לחוש כוח, לחוש משהו קשוח. התחושה של מריחת הצבע בכוח בתנועה סיבובית התאימה לי, חוויתי את ההתנגדות של המברשת. מתוך כתמי הצבע התגלתה תנועה. ערה להד של תנועת המברשת בתוכי, אך עדיין לא מבינה מה המשמעות של כל זה. הכל חלק מתהליך.

לנשום את היופי בין הסגרים

יש תחושה של חיים פועמים בציור כשאור השמש נופל עליו והוא משתנה מידי רגע.

מורכבות, כובד, אינטנסיביות, אנרגיה מרוכזת

הלהבות במציאות החיצונית פוגשות את האש הפנימית

ציורים שלי הוצגו בתערוכה בינלאומית במוזיאון אנקס של קיוטו, יפן

המבנה המסורתי היפהפה של המוזיאון בקיוטו.
חוויה של התרגשות ושמחה להציג את ציוריי ביפן.

מה יבוא עכשיו?
התרגשות עדינה חולפת בי, היא תמצא דרכה בצבע ותנועה ישירות על גבי הבד,
הציור יתהווה
אין רגע בציור בו אני יודעת לאן הוא יגיע, איך יראה…
ההפתעה קיימת בו
כמו בחיים

גליל הקנווס הרחב נפרס על הקרקע,
הצבעים נוצרו, דלילים אך עוצמתיים
המברשות נבחרו
המוזיקה כבר הייתה שם, עוד מהנסיעה לכאן
התנועה בגוף סחפה אותי לתוך ריקוד על פני הקנווס הלבן,
המטרים נוספו, שטח לבן נחשף עבור התנועה הפנימית שביקשה לצאת.

ולפעמים צריך פשוט שקט, רחב, בראשיתי

פשוט להתבונן. להרים מבט, לסובב את המבט, להישאר פתוחה, לראות יופי

להיות שוב באופן טוטאלי ולא יודע בתוך הציור. קנווס עם היסטוריה עתיקה. גלגולי חיים רבים. אומץ להיכנס לתוכו כל פעם מחדש ולשנות אותו לחלוטין. כמעט ללא זכר. להתנסות במשהו אחר. צבעוניות עזה, קשה. וגם בוהק. תהליך מתמשך. תהליך מתגלה. חושף את עצמו לאט ואז בפרץ, בהתפוצצות של אנרגיה שיודעת.

עבדתי על שני הציורים במקביל, גם אותו גיליתי הבוקר כשלם.

גשום,

סוער,

נע במהירות בתוכי, משתנה

את הזריחה עוצרת הנשימה שראיתי כשיצאתי מהבית לא יכולתי לצלם, היא נכנסה לציור שאני עובדת עליו. האור והקסם שהיו בשמיים נספגו בי (פרט)

משהו חדש, מתעורר, נחשף, ממלא אותי, יוצא החוצה.
תחושה בלב, מתפשטת

לפעמים אני רואה משהו ששולח אותי למקומות אחרים של יופי וקסם, החוויה בתוכי משתנה פשוט כי ראיתי…

אני יודעת שציור גמור כשאני חווה תחושה פנימית של הומאוסטזיס. אין עוד צורך או דחף לגעת בו, "להיכנס" לתוכו. אני עם הציור כצופה. מרגישה את שלמותו.

לראות בו זמנית את מה שמעל לפני השטח ומה שמתחתיו. זה מה שמעסיק אותי

עלתה לי המילה שקיפות כשהתיישבתי על הכורסא עם הקפה הראשון של הבוקר.  למה היא עלתה, האם בעקבות חלומות הלילה שהתנדפו? השאירו מעטה דק ושקוף בלתי מורגש כמעט על התודעה שלי. מוזרה התחושה של ידיעה – אי ידיעה. תחושה שמתרחשים בי המון דברים ואני לא יכולה לזכור או לדעת את כולם. זהו הדוק שאני חווה כרגע.

הציור הקטן הזה עבר כל כך הרבה שלבים עד שהתפתח למה שהוא…

להרגיש את השינוי

דווקא העירפול הוא הממשי כרגע. כשאני חושבת על זה אני יודעת שזה נכון. הבהירות היא חלקית, מגלה משהו ומסתירה ואח"כ מגלה משהו אחר שגם הוא הופך לתנועה ומתמוסס

אני בתחום ביניים בין עולמות. בתוך התזוזה שמתרחשת בי, אני ערה. נעה בין הדברים שקוראים לי. לא בתזזית או בחוסר תשומת לב. משייטת בין טריטוריות פנימיות וציוריות, האם זה הכל אותו הדבר?

אני בהתבוננות. שלפתי אחד הציורים האחרונים ואני יושבת מולו. סופגת כל צד שלו בנפרד. קמה, מסובבת, מאפשרת לציור לחדור אליי. כבר לא משנה מה הרגשתי, מה חוויתי כששבתי לצייר בו כל פעם מחדש… כל פעם מחדש ניגשתי אליו. כמצע קיים. מצע שיש בו מסלולי תנועה ושבילי צבע.

כשהוצאתי אותו היום מערמת הציורים שגבם לחלל לא ידעתי אם הוא גמור. הוא דרש התבוננות. הוא דרש אי ידיעה, ממש כמו צופה חדש, שמעולם לא ראה את הציור הזה. פתיחות, לאפשר למה שמתרחש על הקנווס לגעת בי. לגעת בי כל פעם מחדש…

היום ציירתי עם עיניים שלא רואות, הטישטוש בראיה נתן לציור חופש משל עצמו שלא קשור בראיה…

ההבנה שלפעמים לצאת מהסטודיו, לנשום אחרת, להשתחרר ולהתמלא, זאת האמנות של הרגע…